אֵל אָדוֹן עַל כָּל הַמַּעֲשִֹים, בָּרוּךְ וּמְבֹרָךְ בְּפִי כָּל הַנְּשָׁמָה, גָּדְלוֹ וְטוּבוֹ מָלֵא עוֹלָם, דַּעַת וּתְבוּנָה סֹבְבִים הוֹדוֹ:
הַמִּתְגָּאֶה עַל חַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ, וְנֶהְדָּר בְּכָבוֹד עַל הַמֶּרְכָּבָה, זְכוּת וּמִישׁוֹר לִפְנֵי כִסְאוֹ, חֶסֶד וְרַחֲמִים מָלֵא כְבוֹדוֹ:
טוֹבִים מְאוֹרוֹת שֶׁבָּרָא אֱלֹהֵינוּ, יְצָרָם בְּדַעַת בְּבִינָה וּבְהַשְֹכֵּל, כֹּחַ וּגְבוּרָה נָתַן בָּהֶם, לִהְיוֹת מוֹשְׁלִים בְּקֶרֶב תֵּבֵל:
מְלֵאִים זִיו וּמְפִיקִים נֹגַהּ, נָאֶה זִיוָם בְּכָל הָעוֹלָם, שְֹמֵחִים בְּצֵאתָם וְשָֹשִֹים בְּבוֹאָם, עֹשִֹים בְּאֵימָה רְצוֹן קוֹנָם:
פְּאֵר וְכָבוֹד נוֹתְנִים לִשְׁמוֹ, צָהֳלָה וְרִנָּה לְזֵכֶר מַלְכוּתוֹ, קָרָא לַשֶּׁמֶשׁ וַיִּזְרַח אוֹר, רָאָה וְהִתְקִין צוּרַת הַלְּבָנָה:
שֶׁבַח נוֹתְנִים לוֹ כָּל צְבָא מָרוֹם, תִּפְאֶרֶת וּגְדֻלָּה, שְֹרָפִים וְחַיּוֹת וְאוֹפַנֵּי הַקֹּדֶשׁ:
אחד הפיוטים העתיקים ביותר בסידור התפילה שלנו הוא "אֵ-ל אָדוֹן עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים", הנאמר בתפילת שחרית של שבת.
שמו של מחבר הפיוט אינו ידוע. מכיוון שהפיוט כבר מוזכר בספר הזוהר, יש להניח שהוא נכתב בארץ ישראל בימי המשנה, כחלק מברכת 'יוצר' שתיקנו אנשי כנסת הגדולה.
הפיוט בנוי לפי סדר אותיות האלף-בית, מתחיל בא' ("אֵ-ל אָדוֹן") ומסתיים בת' ("תִּפְאֶרֶת וּגְדֻלָּה"). הוא לא נכתב בחרוזים, אבל שקול במשקל המילים.
תוכנו עוסק בשירת המלאכים לכבוד בורא העולם וכמו-כן בתיאור גדולתו ביצירת המאורות. צפונים בו גם סודות קבליים.בקהילות ישראל נהוג לשיר את הפיוט יחד, במהלך התפילה, ומנגינות רבות חוברו לו במרוצת הדורות.
בחסידות חב"ד לא נקבע לחן מיוחד לפיוט, והחזנים נוהגים לשזור אותו בתוך אחד מניגוני חב"ד, לפי טעמם.השיר המוגש כאן הוא הנפוץ יותר בקהילות חב"ד ברחבי העולם. במקורו הוא ניגון ריקוד, שחיברו חסידי חב"ד בניקולייב, עיר הולדתו של הרבי מליובאוויטש.
צמאה לך נפשי
כמה לך בשרי
אם בסבר פנים חמורות ובטון כבד ננתח את ההתמודדויות שלנו, ייתכן ונשקע עוד יותר. ביצה עמוקה שוכנת בתוכנו, ולא יעיל, ואפילו מסוכן, להתחפר בה יותר מדי. אין אדם ללא חולשות וכל אחד נדרש לעבודה פנימית אל מול החסרים שלו.החסידות מציעה זווית יוצאת דופן לעבודה הנפשית: בשמחה ובקלילות להביט מלמעלה למטה על אותן חולשות, המכונות בדרך כלל "היצר הרע", לצחוק ולדלג מעליהן. הרצינות איננה תמיד לטובתנו ולפעמים אפשר עם קצת צחוק לטפל בבעיות רציניות מאוד. בתוך מילות הגעגועים "צמאה לך נפשי" מספר תהילים שילבו החסידים מילים ברוסית שתרגומן הוא: "הוי מארקו הטיפש, מה אתה עושה ביריד, אין אתה לא קונה ולא מוכר, רק עושה מחלוקת".בעולם הזה, כמו ביריד, אפשר לקנות, אפשר למכור ואפשר סתם לעשות רעש ובלגן. ביריד החיים אפשר להרוויח הרבה עושר רוחני דווקא מתוך עבודת הבורא בתנאים לא פשוטים של חיי הגוף. יש לנו משיכה אל השלילי, אבל יש לנו משיכה לא קטנה אל הטוב ואל הנשגב!מרקו הטיפש, הוא היצר הרע, רוצה רק לערבב אותנו. הוא אחראי לבלגן אותנו ולגרום לנו להחטיא ולפספס את המטרה. הוא לא עושה שום דבר מועיל ביריד אלא רק מציב מחיצות ("מחלוקת") בינינו לבין אבינו שבשמים. במקום להיות מאוימים או מרירים ממרקו, אנחנו מסתכלים עליו בזלזול וצוחקים. כן, המרחק בין שאון היריד לבין קרבת אלוקים עלול להיות גדול ומעורר כיסופים, ואנחנו מתגעגעים לאלוקים - לא מתוך מצוקה וחולשה אלא מתוך רוחב דעת ושמחה.
אם בסבר פנים חמורות ובטון כבד ננתח אתה התמודדויות שלנו, ייתכן ונשקע עוד יותר.
בִיצה עמוקה שוכנת בתוכנו, ולא יעיל, ואפילו מסוכן, להתחפר בה יותר מדי. אין אדם ללא חולשות וכל אחד נדרש לעבודה פנימית אל מול החסרים שלו.
החסידות מציעה זווית יוצאת דופן לעבודה הנפשית: בשמחה ובקלילות להביט מלמעלה למטה על אותן חולשות, המכונות בדרך כלל "היצר הרע", לצחוק ולדלג מעליהן. הרצינות איננה תמיד לטובתנו ולפעמים אפשר עם קצת צחוק לטפל בבעיות רציניות מאוד.
בתוך מילות הגעגועים "צמאה לך נפשי" מספר תהילים שילבו החסידים מילים ברוסית שתרגומן הוא: "הוי מארקו הטיפש, מה אתה עושה ביריד, אין אתה לא קונה ולא מוכר, רק עושה מחלוקת".
בעולם הזה, כמו ביריד, אפשר לקנות, אפשר למכור ואפשר סתם לעשות רעש ובלגן. ביריד החיים אפשר להרוויח הרבה עושר רוחני דווקא מתוך עבודת הבורא בתנאים לא פשוטים של חיי הגוף. יש לנו משיכה אל השלילי, אבל יש לנו משיכה לא קטנה אל הטוב ואל הנשגב!
מרקו הטיפש, הוא היצר הרע, רוצה רק לערבב אותנו. הוא אחראי לבלגן אותנו ולגרום לנו להחטיא ולפספס את המטרה. הוא לא עושה שום דבר מועיל ביריד אלא רק מציב מחיצות ("מחלוקת") בינינו לבין אבינו שבשמים. במקום להיות מאוימים או מרירים ממרקו, אנחנו מסתכלים עליו בזלזול וצוחקים. כן, המרחק בין שאון היריד לבין קרבת אלוקים עלול להיות גדול ומעורר כיסופים, ואנחנו מתגעגעים לאלוקים - לא מתוך מצוקה וחולשה אלא מתוך רוחב דעת ושמחה.